נשים של מגל וחרב - לוחמות בפלמ"ח

סיפוריהן של הנשים הלוחמות בפלמ"ח מהווים ציוני דרך במורשת הקרב של כוחות המגן העבריים בשנים שלפני קום המדינה ובהיסטוריה של צה"ל

סיפוריהן של הנשים הלוחמות בפלמ"ח מהווים ציוני דרך במורשת הקרב של כוחות המגן העבריים בשנים שלפני קום המדינה ובהיסטוריה של צה"ל. אלה הם סיפורים של נחישות, גבורה ומאבק אישי לקידום מעמדן של הנשים כשוות ערך לגברים הלוחמים בפעולות ובאירועים שעיצבו את פניה של המדינה לאורך כל שנות המאבק לעצמאות ישראל                             

דני בירן  

אוניית המעפילים צ'ארלס אורד וינגייט שייטה אל חופי תל אביב ועליה קרוב ל-250 מעפילים ניצולי    שואה. היה זה אחד מימי סוף חודש מרץ 1946 ובחוף נערכו כוחות גדולים של ההגנה והפלמ"ח להורדת המעפילים. על מנת למנוע מהכוחות הבריטיים להגיע אל מקום הפעולה, התפרשו אנשי ההגנה והפלמ"ח מבעוד יום ברחובות הסמוכים ונראה שההיתקלות בין הבריטים ללוחמים העבריים הייתה בלתי נמנעת. צוות של משוריין בריטי הבחין בחוליית אנשי פלמ"ח שהייתה במארב ליד שרונה (הקריה של ימינו) והתקרב לסרוק את המקום. בחילופי האש שהתפתחו נפצעה אנושות מפקדת החוליה ברכה פולד. היא נלקחה לחקירה במשטרת יפו ורק אחר כך הובהלה לבית החולים, שם מתה מפצעיה והיא רק בת 19 במותה.
ברכה פולד הייתה אחת מסמלי מאבק של לוחמות הפלמ"ח לשוויון בין הגברים לנשים. היא השתתפה בקורסי פיקוד שונים ונודעה באומץ רוחה ובהיותה בעלת דעות מגובשות באשר למעמדה של האישה הלוחמת. על אף שהגיעה מרקע של משפחה גרמנית ניצולת שואה ידעה להשתלב בין חברי הגרעינים ילידי הארץ ושימשה דוגמה אישית לחבריה וחברותיה.

התחלות קשות
פולד לא הייתה הפלמ"חניקית היחידה שנודעה בעוז הרוח וברצון לצאת למשימות קרביות לצד הגברים הלוחמים. כך גם סיפורן של הצנחניות, חנה סנש, חביבה רייק, שוריקה ברוורמן, ועלילותיהם של נשים אחרות ששמן יצא לתהילה בהן נתיבה בן יהודה שהשתתפה בקרבות בגליל כמפקדת וכקצינת חבלה, הטייסת זהרה לביטוב, שושנה ספקטור שהייתה האישה המגויסת הראשונה של הפלמ"ח ולימים שימשה כקצינת השלישות של הארגון ואחרות שהשתייכו ליחידות המסתערבים, למחלקות הקשר, שימשו כנהגות, בתפקידי מודיעין ואף כסיירות בשטח.

בחודשים הראשונים לפעילותו, החל ממאי 1941 ועד תחילת 1942 מנה הפלמ"ח מספר מועט של נשים. אלה התנדבו לשורות הארגון על בסיס פרטני והיו נתונות לשרירות ההחלטות של הגברים בדבר שילובן באימונים ובתפקידים השונים. בנובמבר 1942 גויסה קבוצת הנשים הראשונה לפלוגה לוחמת. ישראל ליברטובסקי, מפקד הפלוגה הירושלמית של הפלמ"ח, החליט לקלוט קבוצה של שש נשים, בהן  עמליה בן ארי, חמדה קליין, אורה פפר, כרמלה שיטרית, ניצה קטינקה, רינה תדמור. ההחלטה לא הייתה מקובלת על כל צמרת הפיקוד ועד שניתן היה לברך על ההכרה בשילובן של נשים בפלמ"ח, נאלצו אלה להתמודד אל מול התנגדויות רבות.
רק במהלך החודשים הבאים, כאשר נשות הפלוגה הירושלמית יצאו להתאמן לצד הגברים בקיבוץ משמר העמק, הגיעה ההכרה הרשמית של המטה הכללי, בשירותן של הבנות. הן רוכזו בכיתה אחת והתאמנו בנשק, רימונים וקרבות פנים אל פנים. למרות ההכרה הרשמית, רק ביוני 1942 החל גיוס משמעותי יותר של נשים לפלמ"ח. עוד קודם לכן נרשמו הצטרפויות נוספות על בסיס אישי של מספר נשים בהן איה סבוראי, חנה אבריאל, דבורה פלום, דיתה פרח, אלקה ברוש, צביה כצנלסון, שושנה לרמן ואחרות, אך עדיין לא ניתן היה לרשום התגייסות המונית של נשים. גם כשהגרעינים התנועתיים התבססו בקיבוצים ברחבי הארץ, מספר הבנות מקרב ההתיישבות העובדת שהצטרפו לגרעינים אלה, לא עלה על כמה עשרות בודדות.

הכרה רשמית
הסיבה לשינוי המדיניות באשר לגיוס הנשים נעוצה בהיערכות של היישוב לקראת פלישה אפשרית של צבאות גרמניה לארץ ישראל דרך מצרים. "צו ההתגייסות הכללית" שפורסם על ידי ההנהגה ביוני 1942 הביא למודעות גדולה יותר את חשיבות השירות של הנשים בהגנה ובפלמ"ח. עשרות נשים נוספות הצטרפו לארגון ובמהלך השנים הלך מספרן וגדל עד שהיוו כשליש מהמתגייסים לפלמ"ח.
 

על אף שנשים שולבו באימוני הלחימה ובפעילויות השונות, דרכן להיות שוות למעמדם של הגברים הייתה רצופה קשיים. הקושי העיקרי היה בתהליך ההכשרה שהיה מותאם יותר ליכולתם של הגברים והיקשה מאוד על הנשים המתאמנות. כדי לתת מענה לקשיים אלה, התכנסו בחודש ספטמבר 1943, נשות הפלמ"ח בסמוך למערה בקיבוץ משמר העמק כדי לדון במעמדן. במהלך ההתכנסות הוחלט כי תוכניות האימונים של הגברים והנשים יופרדו. אימוני הנשים יתבצעו בפיקוד נשים ויותאמו ליכולתן. כך גם מגוון התפקידים. הנשים שימשו בעיקר בתפקידים עורפיים, אך כאמור, היו לא מעט מביניהן שהתעקשו לשרת בתפקידי לחימה.

ביחידות המיוחדות
החשש מהתקדמות צבאות רומל מכיוון המדבר המערבי אל עבר המזרח התיכון, הביא גם את הבריטים להכרה ביכולתן של הנשים להשתלב בפעולות נגד הגרמנים. עד אז נאלצה מפקדת הפלמ"ח לספק הסברים מהסברים שונים שנועדו לתרץ את הימצאותן של הבנות בין הגברים הלוחמים. גם ההסכמה של ראשי היישוב לפעול לצד צבאות בנות הברית נגד הגרמנים ברוח הצהרתו של דוד בן גוריון "נלחם עם האנגלים בצורר הנאצי כאילו אין מלחמה בינינו ונלחם באנגלים כאילו אין מלחמה בנאצים". שינתה במשהו את היכולת לשלב נשים במערך הלוחם בפלמ"ח.
כחלק משיתוף הפעולה הזה הוחלט על הקמת יחידות מיוחדות שיפעלו מעבר לקווי האויב במדבר המערבי. לשם כך הוקמה המחלקה הגרמנית שהתאמנה במשמר העמק וגויסו 14 מתנדבים ליחידת הצנחנים. ההצלחה בבלימת הצבא הבריטי באל עלמיין הביאה לשינוי המשימה. בלחץ ראשי היישוב ניאותו הבריטים לשגר את הצנחנים, ביניהם גם שלוש נשים, חביבה רייק, חנה סנש, ושרה (סוריקה) ברוורמן, למשימת הצלת יהודים באירופה.

הצנחניות
חביבה רייק, חברת קיבוץ מענית ששירתה עד אז בפלוגה ג' של הפלמ"ח, הוצנחה בספטמבר 1944 למשימה בביאנסקה-ביסטריצה שבסלובקיה. היא יצרה קשר עם הפרטיזנים באזור, הקימה תחנת שידור וטיפלה יחד עם עוד שלושה צנחנים ישראלים ביהודים שנמלטו ממחנות ריכוז. לאחר כיבוש האזור על ידי הגרמנים באוקטובר 1944 היא נתפסה על ידי חיילי אס. אס אוקראינים והוצאה להורג חודש מאוחר יותר יחד עם חבריה רפאל רייס וצבי בן יעקב.

חנה סנש, חברת קיבוץ שדות ים, צנחה במרץ 1944 בקרואטיה והצטרפה לחבורת פרטיזנים מקומית. ביוני אותה שנה עברה עם חבריה להונגריה ונתפסה על ידי חיילים הונגרים. היא נחקרה בעינויים בכלא בבודפשט ובהיותה ילדית הונגריה הועמדה למשפט באשמת ריגול ובגידה במולדת. בנובמבר 1944 הוצאה להורג ולאחר סיום המלחמה הובאה גופתה לישראל ונקברה בהר הרצל.

סוריקה ברוורמן שפכנר חברת קיבוץ שמיר שירתה בפלוגה ב' של הפלמ"ח ולאחר שעברה לקבוצת הצנחנים, התאמנה יחד עם חבריה במצרים ובקיבוץ הזורע לקראת צאתם למשימה באירופה.
לאחר שנתקפה פחד והתקשתה לבצע צניחה באזור המשימה, הוטסה בספטמבר 1944 לביאנסקה-ביסטריצה והצטרפה לפרטיזנים במטרה לעבור משם לרומניה. בעקבות שחרורה של רומניה על ידי בנות הברית בוטלה משימתה והיא עברה לאיטליה בדרכה חזרה לישראל.

נודעו בגבורתן
לסיפורי גבורה אלה ניתן להוסיף סיפורי גבורה של נשים אחרות בפלמ"ח.
זהרה לבטוב התגייסה לפלמ"ח מיד לאחר סיום לימודיה בתיכון חדש בתל אביב. היא נשלחה לפלוגה שהתאמנה בתל יוסף ומאוחר יותר עברה לעין חרוד. במהלך שירותה השתתפה בפיצוץ גשר אכזיב במבצע ליל הגשרים, שם נפצעה בעיניה. לאחר סיום קורס מפקדי כיתות חזרה לפלוגה בעין חרוד. לאחר מות ארוסה, שמואל קופמן, בתאונת אימונים במסגרת הפלמ"ח, יצאה ללמוד רפואה בארצות הברית, אך לא סיימה לימודיה והצטרפה לקורס טייס של חיל האוויר שהתקיים בקליפורניה. בסיום הקורס שבה לארץ כטייסת בחיל האוויר והשתתפה בהטסת מטוסי תובלה במשימות סיוע לכוחות הנצורים בנגב ובירושלים. באוגוסט 1948 במהלך המראה מהמנחת בירושלים בדרכה לתל אביב, התנגש מטוסה בחומה והיא נהרגה יחד עם הטיס עמנואל רוטשטיין.

אסתר ימיני קסל חברת קיבוץ שדות ים, הייתה בין הנשים הראשונות שהתגייסו למחלקה הסורית בפלמ"ח והשתתפה לצד גברים בקורס הראשון שהכשיר את המסתערבים לפעולה במדינות ערב. בהמשך השתתפה בקורסי סיירות וחבלה ולאחר מכן עברה להיות לוחמת בפלוגה ג'. ברשימת הפעולות בהן השתתפה ניתן למנות את פעולת פיצוץ הרכבות באזור תל אביב.

 מירה בן ארי, שימשה כאלחוטנית בימי המצור של הצבא המצרי על קיבוץ ניצנים. ביוני 1948, כשיצא מפקד המקום, אברהם שוורצשטיין לקיים משא ומתן עם המפקד המצרי על תנאי הכניעה, ירו בו המצרים והרגוהו. מירה שליוותה את מפקדה, לא היססה, היא פתחה באש ופגעה בקצין מצרי. המצרים הופתעו, אך מיד פגעו גם בה והיא נפלה מתבוססת בדמה.

סיפוריהן של הנשים הלוחמות במסגרת כוחות המגן העבריים מפארים את ההיסטוריה של מדינת ישראל לאורך כל שנות המאבק לעצמאות. רבים מסיפורים אלה והרקע להם נחשפים במהלך סיור המתקיים במערת הפלמ"ח בקיבוץ משמר העמק, מפי ישע עקרון, המנהל המקצועי של המרכז להנחלת מורשת הפלמ"ח. www.palmach.co.il

 

מערת הפלמ"ח
קיבוץ משמר העמק
אזור הצפון
טל' 04-9898946.
תגובות
אין תגובות למאמר
© כל הזכויות שמורות לאתר דה ז'ה וו

כל המידע באתר הינו מהתרשמותן האישית של הכותבות ואינו מידע מסחרי