סיפורה של מורשת

למדתי במהלך השנים שהסטוריה, בין אם היא לאומית או אישית, חשובה מאד. עם צריך להכיר ולשמר את עברו

 

דבוריק הר-פז

                                                    

יחסי עם ההסטוריה, משולים לזיווג שמקורו בשידוך. אין אהבה מוקדמת, אין "פרפרים" בבטן. לומדים להכיר אחד את השני, אוהבים תכונה כזאת או אחרת, לומדים להסתדר ביחד, ואז.... יום אחד ,אחרי כמה שנים, מגלים .... שהתאהבנו. וככל שהשנים עוברות, האהבה מעמיקה. יש בה התרגשות ו"פרפרים" בלב ובבטן ויש גם הבנה והערכה עמוקות.

 

כך התחלתי את הרומן שלי עם ההסטוריה. רציתי מאד מאד להיות מורה, בתיכון. בשביל האהבה הראשונה שלי, ספרות, הייתי צריכה רמת ציונים במתמטיקה, שלמרות כל מאמצי, לא הצלחתי להשיג. הבחירה בהסטוריה, כמקצוע הוראה, היתה לאמיתו של דבר, ברירת מחדל. רק אחרי שנים מספר כשכבר שלטתי בחומר ולא הייתי עסוקה בפחד שמא מי מהתלמידים ישאל ולא אדע להשיב. אז, פתאום גיליתי שאני עוסקת בחומר מרתק. לתקופות מסויימות התחברתי מאד- כמו להסטוריה האמריקאית, לראשית ההתישבות הציונית ובעיקר לתקופת השואה, והיו תקופות שלא התחברתי אליהן, כלל. כך או כך גיליתי שההסטוריה ככלל, ומקומות וחפצים הסטוריים מרתקים ומרגשים אותי עד מאד. עד כדי כך שכאשר תלמידי כתבו בעלון ביה"ס -"אם צורה חיצונית מלמדת על המקצוע, אז המורה להסטוריה {זו אני}, מתלבשת בהתאם למקצועה." אין ספק שהם לא התכוונו להחמיא לי אבל אני ראיתי את זה כמחמאה.                                              

                                                      

למדתי במהלך השנים שהסטוריה, בין אם היא לאומית או אישית, חשובה מאד. עם צריך להכיר ולשמר את עברו, אלו השרשים שמהם יונק את כוחו. אותו הדבר, כשמדובר בהסטוריה פרטית. זה כנראה הצורך שבבסיס הנהירה של אנשים למסעות "שרשים", משהגיעו לגיל או לשלב המתאים לכך בחיים. החיפוש אחר שרשים שמבטא געגוע ורצון לדעת כמה שיותר על המשפחה, פנים רבות לו. לעיתים זו נסיעה למקום מסויים, לעיתים זו התמקדות בתמונות או חפצים או סיפורים שעברו במשפחה מדור לדור.                                                     

                            

לאור כל ההקדמה הזאת, תוכלו, בוודאי לתאר לעצמכם איך הרגשתי כשהחזקתי בידי את קופסת הכסף הקטנה, משנת 1886. התוודעתי לקופסה ולסיפור הגלום בתוכה, בביתה של חברתי, כרמלה -בריא- מוסטוב.

הקופסה, קופסת כסף קטנה, על המכסה, המעוטר בפיתוחים עדינים, יש כתובת בגרמנית. הקדשה ללואיס ברי והתאריך של 1886. לואיס ברי, היה סב אביה של כרמלה והקופסה שניתנה לו כמתנה, עברה, כנכס משפחתי, מדור לדור.

אביה של כרמלה, ליפא ברי, עזב את ביתו שבפולין, בגיל 16, זמן מועט מאד לפני שהגרמנים נכנסו לעיר וגרשו את היהודים. במהלך מלחמת העולם ותקופת השואה, הוא עבר גלגולים שונים ויותר מפעם אחת, ניצלו חייו במקריות שאפשר היה לתארה, רק כמעשי ניסים.

כשהסתיימה מלחה"ע, שב ליפא לעירו, לבוב, ולביתו, כמו הרבה יהודים אחרים,  שחזרו למקום היחיד שהכירו כדי לעגן את עצמם מחדש, אחרי שנות התופת שעברו, וגם כדי לבדוק מי ואם נשארו בני משפחה בחיים.

ליפא הגיע לביתו, דפק בדלת ובקש להיכנס. דיירי הבית הפולנים, ששמעו כי היה זה בית משפחתו, סרבו להתיר את כניסתו ואף גרשוהו.

ליפא עזב את הבית והחצר ואפשר רק לדמיין מה חשב ומה הרגיש. אבל, אז ארע דבר, שלאור סיפורו   בתקופת המלחמה, אפשר לראותו כנס נוסף. הסבתא הפולניה, הזקנה, רצה אחריו ברחוב ומסרה לו קופסת כסף קטנה, מזכרת יחידה ממשפחתו.

 

ליפא עלה לארץ, התחתן, הקים משפחה . את קופסת הכסף שמר מכל משמר, כנראה כדי להעבירה לדור הבא, כנהוג במשפחתו, מזה דורות.

בשנות החמישים סערה הארץ בעקבות השילומים, הפיצויים ושאלת הקשרים הדיפלומטים עם גרמניה.

כדי לקבל פיצויים, אנשים נזקקו להוכחות שאכן שהו באיזור שנכבש ע"י גרמנים, שאיבדו נכסי משפחה, שסבלו סבל פיזי או נפשי בעקבות הכיבוש הגרמני. לעיתים נתבקשו להצגת מסמכים, לעיתים להוכחת נזקי גוף ולעיתים לשליטה בשפה הגרמנית.

לליפא, שלא היה במחנות השמדה, לא בגיטו ולא במחנות עבודה, אבל בכל זאת איבד את משפחתו, את נעוריו, "התגלגל" ממקום למקום תוך סכנת חיים מתמדת, לא היתה שום הוכחה. למרות שעל פי כל קנה מידה אנושי, היה זכאי לכל פיצוי אפשרי, הוא כמעט נאלץ לוותר  כי  לא היתה לו הוכחה, כנדרש ע"י המימשל הגרמני הידוע בדייקנותו ואהבת הסדר הביורוקרטי שלו.

"כמעט", כי על סף וויתור הוא לפתע נזכר בקופסה הקטנה. הקופסה עם הכיתוב בשפה הגרמנית, היוותה

הוכחה מספקת כדי שיאושרו לו הפיצויים המתאימים.

בזכות קופסת הכסף הקטנה, משנת 1886, נכס משפחתי שעבר מדור לדור , יכלו ליפא ואשתו, לבלות את שנות שיבתם, בשלווה ונוחות, בבית אבות מתאים. והקופסה???? עברה לידיה הנאמנות של בת הדור הבא

ומשמרת לעד את הסיפור המשפחתי, המופלא.

 

יש שזכו והוריהם עדיין חיים, יש שהוריהם  כבר אינם בין החיים, אבל זכו ותיעדו את סיפורי אבותיהם. ויש העסוקים בחיפוש אחר כל פיסת מידע שתוכל לחברם לשרשיהם המשפחתיים. כך או כך, שימורה של המורשת, חשוב מאד לבניית עתיד משמעותי המגובה בערכים ראויים. נכון הדבר הן במישור הלאומי והן במישור הפרטי.

 

דבוריק הר-פז

מרכז א.ה.ב.ה.

מרצה, מספרת סיפורים ומתעדת סיפורי חיים

נייד: 054-7996626

dvorik11@walla.co.il

 

 

תגובות
אין תגובות למאמר
© כל הזכויות שמורות לאתר דה ז'ה וו

כל המידע באתר הינו מהתרשמותן האישית של הכותבות ואינו מידע מסחרי