החשבון שלי עם גולדה

עכשיו, כשציפי לבני נבחרה ואולי תהייה לנו ראש ממשלה אישה, אני חוזרת ימים רבים אחורה לימים בהם עוד הקלדתי על המקשים במו אצבעותיי

טלי דויטשר שחר 

כתבתי אז קטע שנגע לראש הממשלה האישה הראשונה, קראתי לו 'זוג נעליים או החשבון שלי עם גולדה'.הרי הוא לפניכם:  

לפני ים של שנים ואוקיינוס של ימים התגייסתי לצבא ההגנה לישראל.

ביום הגורלי והמרגש ההוא הגעתי לבקו"ם לשרשרת החיול. הייתי ילדה שמנה ומסורבלת ומה שהטריד אותי באותו היום היה אם יהיו מדים במידה שלי ואיך הם יראו עלי.

את הזריקה בטוסיק, קבלת הדסקית ופנקס השבי ואת כל הרישומים עברתי תחת מכבש לחץ נוראי כשאני מדמיינת סצנות אחת אחרי השנייה, פעם המדים קטנים עלי, פעם גדולים, פעם שולחים אותי הביתה כי אין מדים במידה שלי ופעם המדים מחמיאים לי כ"כ שאיני רוצה להוריד אותם.

היה יום חם, אחד החמסינים הלוהטים מעיקים של אמצע ספטמבר. היה צפוף נורא, המון ילדות מבוהלות ואני בודקת, הנה אחת יותר שמנה, וזאת הרבה יותר רזה והנה אחת שנראית לי בדיוק כמוני.

הגיעה שעת השין. 1000 בנות נכנסות יחדיו לחדר האפסנאות. מחלקים לנו מדים. שיא הלחץ. אני מודדת, מזיעה, מתנשמת. הכל בסדר. לא שולחים אותי הביתה. המדים עולים עלי וגם נסגרים. עכשיו נותנים לי זוג נעלי "גולדה", אני כבר לא שמה לב, האירוע הגורלי מאחורי, עם נעליים בניגוד למדים, אין לי בעיה.

עוברים כמה ימים, אנחנו כבר בעיצומה של הטירונות בבה"ד 12.

מגיעה מכי"ת ומבשרת שעוד חמש דקות בדיוק, בלי איחורים, כל הטירוניות מתייצבות במגרש המסדרים על מדי א' כולל נעלי גולדה לחזרה ראשונה לקראת מסדר סיום הטירונות.

הוצאתי את הקידבק מתחת למיטה הצבאית ובמהירות פשפשתי בו לתור אחר הנעליים. מצאתי. הורדתי בזריזות את נעלי הב' ו.... אבוי, יש לי זוג נעליים, אכן, אך שתיהן שמאליות.

אחרי רגע של מתח עלה חיוך על שפתי כשפנטזתי שאהיה משוחררת מהמצעד.

אך לא כך, עברו עוד בדיוק 30 דקות עד שהסתבר לי שצבא ההגנה לישראל רוצה לשפוט אותי על אובדן של שתי נעליי גולדה ימניות.

עם גולדה היה לי חשבון לא סגור.

בהיותי ילדה קטנה בת 6 בזמן כהונתה כראש ממשלה בטווח של שתי מלחמות, כתבתי לה מכתב. אני לא ממש זוכרת מה בדיוק היה לי להגיד לראש הממשלה, אך היא ענתה לי, בכתב ידה וגם צירפה ספר שכתבה ומיד קנתה אצלי את עולמה. הרגשתי קרובה אליה ובכל פעם שהיה מוזכר שמה הייתי מאוד גאה, היא שלחה לי מכתב.

יותר מאוחר בתיכון, כתבתי עבודת ביקורת עליה. כשמאלנית קיצונית עם אידיאולוגיה נוקשה בהתאם לגילי, כתבתי ביקורת חריפה. היא הרגיזה אותי כשאמרה שהפנתרים השחורים הם לא נחמדים ושאין עם פלשתינאי. אני חייבת להודות שהיו לי הרבה ייסורי מצפון בעיקר כשפורסם המאמר בעיתון ביה"ס וזכה להרבה תגובות. 

אבל עכשיו? להישפט על פשע שלא ביצעתי ועוד בגלל הנעליים של גולדה, זה היה מרגיז מידי. 

נלחמתי, כעסתי, התמרדתי. הצלחתי לעבור כמה חזרות לטקס עם סנדלים אך ביום הגדול של טקס הסיום קיבלתי זוג נעלי גולדה חדשות בהשאלה. מיד בתום הטקס לקחו לי אותן כאילו מדובר באיזה אוצר יקר ערך.  

עברו להן השנתיים של השירות. המקרה עם נעלי הגולדה כבר מזמן פרח מזיכרוני אך ביום בו השתחררתי ואני עדיין שמאלנית קיצונית, נאלצתי לשלם קנס מתוך מענק השחרור על אובדן שתי נעליים ימניות.

סגרתי חשבון עם גולדה....  

 

תגובות
1.
הנעליים של גולדה
אהרונה  |  03.03.09
2.
גולדה-לבני..ובעיקר טלי.
בלה  |  03.03.09
3.
הרצינות של הכתיבה
עמירה בן מרדכי  |  03.03.09
4.
גולדה
רונית  |  04.03.09
5.
הסיפור על הנעליים של גולדה
נעמה שחר  |  04.03.09
6.
סיפור קטן, מקסים וכתוב היטב
תמי  |  10.03.09
7.
יקירה
איילת להב (מכפר הס לשעבר)  |  16.06.09
© כל הזכויות שמורות לאתר דה ז'ה וו

כל המידע באתר הינו מהתרשמותן האישית של הכותבות ואינו מידע מסחרי