קובה וקוסטריקה

בלהה ואסתי בטיול נשים עצמאי

 

בלהה ואסתי יצאו לטיול עצמאי לבדן לקובה וקוסטריקה.

 

הטיול שימש השראה לסיפור שכתבה בלהה.

 

כתבה וצילמה: בלהה בריינס

 

 הוואנה, קובה

 

‏21/03/2013

נסיעה טובה

המזוודה מוכנה מכוונת שעון השכמה. הטיסה יוצאת ב6:00 בבוקר. מחפשת ספר קריאה שואלת את בעלה על איזה ספר הוא   חנויות מזון לתיירים בלבד ממליץ " קחי את 84Q1 של הרוקי מורוקמי" הוא עונה "קראתיו בטיסה לכאן". לוקחת את הספר בצבע חול, כבד ועבה מאד. "איך אסחב אותו על הגב עם כל המעברים הטיסות והנסיעות" היא חושבת לעצמה. סומכת על השיפוט שלו דוחפת את הספר לתרמיל הגב. "אקרא אותו בטיסה ולפני השינה" היא מסכמת לעצמה. זהו, הכול מוכן אפשר ללכת לישון, מחר מתחילה הרפתקה של שבועיים עם חברתה הטובה אסתי, טיול לקובה וקוסטה ריקה.

מגיעה לשדה התעופה המזוודה נגררת מאחור דלת הכניסה משמיעה שריקה קלה נפתחת בתנועה חלקה מעבירה את הנכנסים בה ליעד הבא. בקצה העין מבחינה בתנועה של עיוות קל בסביבה כמעט בלתי מורגש. שולי שדה הראייה מתכופפים ואובך ממלא אותם  בצורה לא מורגשת. " אני בטח עייפה מההשכמה המוקדמת" חושבת בילי לעצמה. מתעלמת, ממשיכה קדימה לעבר עמדות הבדיקה מלווה במוסיקת רקע  בלתי ידועה.

כעבור 22 שעות נחיתה בקובה. לילה, מזג אויר נוח חמים ונעים. הסימון בספר התקדם לעמוד 56 עלילה מרתקת, כתיבה שוטפת  מבנים מתפוררים בקובהבדיוק כמו שהיא אוהבת. קוראת ספר שהעלילה בו מתרחשת ביפן שנכתב כסיפור על שנת 1984 ועל עולם מקביל הנוצר ע"י פקעות אויר אותו יצרו הליטל פיפל. נכתב בהשראת סיפרו של ג'ורג' אורוול, סופר אנגלי שנולד בהודו. מטיילת במדינת אי בקריביים. סביבה שיחות בספרדית, גרמנית, צרפתית ומדברת באנגלית. סוג של הגיון פנימי ברור, מוזר ומוכר להפליא.

אאוממה יורדת מהמונית בפקק בכביש מס' 3. הסימפונייתה של יאנצ'ק עדיין נשמעת באוזניה. בחירה מוזרה של נהג המונית. צועדת לאורך הנתיב מלווה במבטי נהגי המכונית. הגיע למדרגות ויורדת בהן. מגיעה לגדר ללא מעבר. מפשילה את החצאית הצרה מורידה את גרבי הניילון ומעבירה את תיקה עם האקדח אל מעבר לגב. מרימה את רגלה ועוברת את הגדר. חייבת להגיע בזמן למשימה שהוטלה עליה. רק מאוחר יותר תבחין ב-2 ירחים המאפיינים את העולם המקביל אליו הגיעה. האחד מוכר גדול וכסוף והשני ירוק וטחוב.

הוואנה, שלטון קומוניסטי כמעט אחרון בעולם. התושבים קונים אוכל בחנויות ממשלתיות בתלושים בלבד. בתים קולוניאליים שראו עבר חלוקת מזון עם תלושים בחנויות הממשלתיות בהוואנה מפואר, שכונות עיר דלות. טיח מתקלף ומכוניות אמריקאיות של שנות ה-50 נעות בכבישים. מכוניות צבעוניות, נקיות ומצוחצחות מעלות פיח שחור, זיהום אויר במיטבו. המדריכה מובילה אותן לביקור בבית חברתה כדי להראות  ולהסביר על הדת האפרו קובנית האפלה. זו המאמינה ברוחות הבית והגשת מנחות לרצותן. עוברת בשער של רחוב צר. לפתע בקצה העין רואה עיוות כמו הולוגרמה לא מפוקסת. בתי הרחוב מתכופפים  ושחים  ארצה כמתפללים לכוחות גדולים מהם. סביב מתאבך האוויר ונעשה סמיך, בתנועה של פעימה היטשטש המראה והפך לא ברור. שפשפה את עיניה. זה בטח חלום "מה שיכול כדור שינה מהלילה לחולל,. שוב שכחתי את עצמי, מיד אתעורר" חשבה. "שאריות עייפות מהטיסה ומעבר לארץ חדשה, נוף שונה דומה, אוכל ומזג אויר אחר, היכן אסתי והמדריכה לעזאזל". עצמה את עיניה בכוח ופקחה אותן שוב. ממשיכה ללכת עם התרמיל על הגב ומצלמה בהיכון תלויה על צד.

צועדת לבדה במעבר דמוי רחם. אור בהיר מעל, קירותיו קורים שקופים פועמים באורות רכים בתנועות גליות המובילות אותה קדימה.תור בכניסה לחנות ממשלתית למצרכי מזון "מהר" היא שומעת קול נשי בראשה "צאי" פוקד הקול. תחושת דחיפות נוראה ממלאת את נפשה והיא מרחיבה צעדיה. לאטו מתמלא המסדרון באנשים מי לפניה ומי לצידה בשקט וסדר מופתי, ממהרים ונעים עם תיקים מסוגים שונים. חלקם מביטים בה בהיחבא בגדיה אינם מתאימים למזג האוויר הזה. אט אט הופכים לקירות של חלל המוכר בכל העולם, רכבת תחתית. סימפוניה חרישית ברקע, כתב מוזר, שקשוק ומערכת כריזה מכים באוזניה. " אני מכירה את המקום הייתי כאן איזה דה ז'ה וו מוזר, היכן הוואנה והרחוב הצר" היא שואלת את עצמה. חרדה עולה ממעמקי בטנה, ממשיכה לנוע ופרטים נוספים מתווספים. חנויות ממתקים, מדרגות נעות, דלת כניסה לשירותים, מעברים ומסדרונות מרוצפים, חיצים ושלטים. לפניה דלתות שקופות נעות בנשיפה. יצאה ומצאה עצמה בצומת גדולה רובע שינג'וקו כתוב מולה. מזג האוויר קר, לא נעים, אפור וקודר. לבושה בחולצה קצרה מביטה סביבה בפאניקה שהולכת וגואה בה. "אני.......ביפן איך הגעתי לכאן? מה אעשה? מזל שזו לא פוקושימה. זה כנראה אמיתי ומה זה אמיתי? הכול יחסי אמר אינשטיין. פילוסופיה בגרוש לא ממש עוזרת במצב שכזה". לאחר כמה דקות נכנסה לבית קפה סמוך. הזמינה קפה ומאפה  והתיישבה ע"ג כסא קטן ליד שולחן מינימאלי. צפוף כאן בטוקיו זכרה מטיולה עם בעלה במקום "עכשיו לחשוב" פקדה על עצמה.

 לפתע התיישבה נערה צעירה דקת גזרה מולה, בחצאית צרה וחולצה לבנה. "זו אאמומה" ניחשה. כך בדיוק דמיינה אותה בראשה כאשר קראה את הספר. "אני זקוקה לעזרתך בילי. מתנצלת על שהייתי צריכה להביא אותך לכאן בצורה כזו. מי כמוני יודעת מה פירוש הדבר להימצא בעולם שאינו שלך" היא אמרה. "עליך לחזור לפני עליית 2 הירחים אחרת תישארי כאן לנצח" הוסיפה בנימת דחיפות. "יש לנו רק שעה" ציינה. "אז מה את רוצה ממני?" שאלה בילי בענייניות רוצה לסיים את מסעה ההזוי לכל הדעות. "את קוראת את הספר של הרוקי וסיפור העלילה גלוי לפניך. אני חייבת למצוא את טנגו. עלי לפגוש אותו לפני שיסיים את הספר אותו החל לכתוב. אם יסיים הוא יעלם בQ84 1  עלי לחזור עימו לעולמנו האמיתי. הוא אהבת חיי כפי שידוע לך  אחרת אין טעם לחיי ואתאבד. לא לנצח אוכל לברוח מהליטל פיפל שעוקבים אחרי. עזרי לי ותאמרי לי היכן הוא" התחננה אאוממה  בעיניים דומעות.

את הכעס שחשה עם המעבר בניגוד לרצונה החליף לפתע רגש מוכר וידוע שמציף אותה בכל פעם שהיא קוראת את סיפור העלילה של הספר. "הוא בעיר החתולים" פלטה במהירות ללא מחשבה. "הוא בסכנה. אם יישאר בעיר יהפוך גם הוא בלילה לחתול. הספר מתקדם יפה ובקרוב יסיים אותו. מעבר לזה אני לא יודעת כי עדיין לא קראתי את ההמשך והספר נשאר ליד המיטה בחדרי בקובה" באנחת רווחה נשענה אאוממה לאחור, חפנה את פניה בידיה ופרצה בבכי שקט וקורע לב. לאחר מספר דקות התעשתה.  "אני בטוחה שהסוף יהיה טוב כמו בסרט אמריקאי" אמרה והוסיפה "תודה, בואי אקח אותך חזרה לא נותר זמן רב". מנגינת האייפון הנייד של בילי הצטלצל בקריאה רמה קורע את האוויר סביבה. כל יושבי בית הקפה הסבו פניהם לעברה מביטים בה בתדהמה. " פה זה ממש לא מקובל, אצלנו הוא תמיד על רוטט" אמרה אאוממה בחרדה תרבותית קלה. בילי חיטטה בתרמיל וענתה לשיחה. קול צפצפני נשמע "סבתא איפה את? מתי את חוזרת ? מה תביאי לי מתנה?" נשמעו השאלות במטח. "רגע, גם בעולם מקביל דמיוני יש קליטה?" חשבה במהירות "מה אומר לו לנכדי היקר שאני היכן? מעניין כמה שיחת חוץ כזו תעלה לי? בוודאי יקר תופת". "גאי יקירי אני מטיילת בעולם ואביא לך מתנה" ענתה בחופזה וסגרה.

ברחבת הכניסה של התחנה נפרדו השתיים זו מזו בדמעה ונשיקה הסתובבו ופנו כל אחת לדרכה וגורלה. החל טפטוף של גשם מהסוג המעצבן. דלת הכניסה נפתחה בנשיפה שקטה אנשים מימינה ושמאלה נעו קדימה ממהרים אל הלא נודע. הרצפה נקייה ריקה מלכלוך אופייני לתחנות רכבת בעולם, כך הבחינה. מבט קצר גילה חנות מזכרות גדולה בפינה צבעונית קורצת ומנצנצת. נכנסה במהירות והביטה סביבה "איזו מתנה אקנה ל-2 בנים הכול כאן מתאים רק לבנות, וצריך להביא בחשבון את גודל המזוודה ומגבלת המשקל". חשבה "הנה מחזיק מפתחות בצורת סנדלים צבעוניים, סמל לנסיעה טובה" היא נזכרה. לקחה שניים שילמה ויצאה. שלחה רגל קדימה דרכה על חץ מסומן ברצפה. סביבה התערבל האוויר פקעות אויר נראו לפתע נעות במקצב פנימי פועם, מחליפות צבעים וגודל לקצב מנגינה פנימית. היא חשה בתנועתן ההולכת ונעשית מהירה. ליוותה אותה תחושה של חוסר משקל נפלא  ללא דאגה שהחל לעטוף את כולה. אין עבר ואין עתיד רק כאן ועכשיו בהווה של סיפור נפלא שלאחריו לא תחזור להיות מי שהייתה.

בתים קולוניאליים שראו עבר  מפואר, הוואנה, קובה.  

מוסיקת רחוב בהוואנה כיתה בבית ספר בקובה

 גידול טבק                                             ייבוש טבק בשדה                                              מחסן לעיבוד וייבוש עלי הטבק בקובה                                     

 

 

 

 

 

 

 

 

  

עלי טבק במחסן                                                                    

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

  

 

 

 גיחה קצרה לקוסטריקה

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

  

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

  

 

 

 


 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

  

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

תגובות
אין תגובות למאמר
© כל הזכויות שמורות לאתר דה ז'ה וו

כל המידע באתר הינו מהתרשמותן האישית של הכותבות ואינו מידע מסחרי